קביעת אחריות הורית (משמורת ילדים) וחלוקת זמני שהות (בעבר 'הסדרי ראייה')
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962, משמש כמסגרת חוקית לעניין יחסיהם המשפטיים של הורים וילדים.
ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים ועליהם מוטלת החובה לדאוג לכל צרכיהם הנפשיים, הכלכליים והבריאותיים. כך גם במקרה בו נפרדים ההורים ומפרקים את התא המשפחתי, נקבעות האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות.
כיצד נקבעת האחריות ההורית על הילדים?
נושא האחריות ההורית על הילדים מקבל חשיבות יתרה בזמן הליך הגירושין. בעוד שמבחינת האחריות ההורית המשותפת זכאים שני ההורים לקבל החלטות מהותיות בדבר חינוך הילדים ואופן גידולם, לשאת בהוצאותיהם ולהבטיח את קיומם הכלכלי, הרי שמבחינת ההחזקה הפיזית בפועל, נותרים הילדים אצל הורה מרכזי אחד, הרשאי לייצגם, לקבוע את מקום מגוריהם ואת סידורי הלינה.
הסמכות לדון בשאלת האחריות ההורית על הקטין נתונה לערכאה בה מתקיים הליך הגירושין: בית המשפט לענייניי משפחה או בית הדין הרבני, מקום שבוצעה כריכה כנה או ניתנה הסכמת הצדדים.
ההחלטה מי מההורים ישמש ההורה המרכזי שהקטין יתגורר עמו עד הגיעו לגיל 18, מתקבלת על סמך עקרון העל של "טובת הילד" ומושפעת ממספר גורמים:
הסכם ממון
הסכם שנחתם לפניי הנישואין או במהלכם, יכול שיכלול תנאים בדבר האחריות ההורית וזמני השהות. בעת פקיעת הנישואין תבחן הערכאה המשפטית את הנסיבות הקיימות ואת מידת התאמתם להסדר שנקבע בהסכם.
מקום שטובת הילד מאפשרת את קיומו של ההסדר יינתן לו תוקף. לעומת זאת, במקרה בו השתנו הנסיבות באופן הפוגע בטובתו של הילד, יקבע הסדר שונה מזה הכלול בהסכם הממון.
הסכם בדבר האחריות ההורית
בעת הגירושין, רשאים בני הזוג לסכם בניהם את נושא האחריות ההורית וזמני השהות ולעגן זאת בכתב. הערכאה המשפטית תבחן את ההסכם ואת טובת הילד ובמקרה של התאמה תעניק לו תוקף פסק דין.
חזקת הגיל הרך
להוציא מקרים קשים של חוסר מסוגלות הוריות, קובע החוק חזקה לפיה על הילד לגדול אצל אימו לפחות עד גיל 6, מתוך ההנחה, כי תקופת ילדות זו מחייבת את השגחתה הצמודה וטיפולה המסור.
במשך השנים, קמו לחזקה זו מתנגדים רבים, מה שהוביל במהלך שנת 2005 להקמתה של "ועדת שניט". במהלך שנת 2008 פורסמו ממצאי הוועדה לפיהם יש לבטל את חזקת הגיל הרך והעדפת האם וליצור שיווין בין ההורים.
רצונו של הקטין
במהלך הדיון המשפטי אשר יערך בדלתיים סגורות, תבחן הערכאה המשפטית את רצונו של הקטין והאופן בו הוא מביע אותו.
החלטיות ונחרצות מצדו של הקטין עשויות להשפיע על ההכרעה מי מההורים ישמש ההורה המרכזי שהקטין יתגורר עמו. עוד ייבחנו גילו של הילד – ככל שהוא מבוגר יותר כך יגבר המשקל שיינתן לרצונו, בגרותו הנפשית והאם הופעלו עליו לחצים חיצוניים מצד ההורים.
בנוסף לגורמים אלה ובמקרים מסוימים, מסתייעת הערכאה המשפטית בתסקירי סעד ובבדיקת מסוגלות הורית על מנת לקבוע מי מההורים ישמש ההורה המרכזי. שוב נדגיש, כי טובת הילד היא עקרון העל המכריע בסוגיה.
אחריות הורית משותפת (משמורת משותפת) או חלוקת זמני שהות
לאחר שנקבע מי מההורים ישמש ההורה המרכזי, ייקבעו זמני השהות של ההורה שהילד אינו מתגורר עמו דרך קבע. מדובר בתקופות זמן מוגדרות בהם זכאי ההורה לפגוש בילד ולשהות במחיצתו – ביקורים במהלך השבוע וסופיי שבוע, נוכחות בחגים ובמועדים.
גם במקרה זה של קביעת האחריות ההורית, נבחנת טובת הילד והאופן בו יושפע מזמני השהות. תדירות ומשך המפגשים יכול שיקבעו במסגרת הסכם ממון קודם לנישואין או תוך הסכמה בין ההורים במהלך הגירושין.
גם במקרה זה תיבחן ההסכמה לאור הנסיבות הקיימות וטובתו של הילד.
בואו לקרוא בהרחבה בנושא: משמורת ילדים ע"פ חוק בישראל
- למידע נוסף על משמורת ומזונות: ביטוח לאומי וגביית דמי מזונות
