Appeal against child support payment
The Family Court in the Tel Aviv District ruled (Building code 49159-10-11) Payment of child support for minor children in a pending proceeding Divorce parental.
The court ordered the father to pay the following payments: 1,500 NIS per month for each child as basic support, half the cost of kindergarten and daycare, half the cost of educational expenses, a cultural basket, summer and Passover camp, half of extraordinary medical expenses not covered by the health basket, 20% of rent up to a total of 1,500 NIS per month.
The father did not accept the ruling. Home Family Law and appealed it to the Tel Aviv District Court, sitting as a court of civil appeals (Page 21376-09-12 M.S. N. G.S. et al.).
Summary of the appeal
According to the appellant, the court chose to rule according to the least just approach among the possible approaches in personal law, insofar as it concerns dividing the burden of child support between the parents in a fair and equitable manner, rather than the one that was ruled.
According to the appellant’s calculation, if the court had acted according to his claim, he would have been required to pay only 25% (instead of the 50% he was awarded) of the costs of kindergartens, after-school care, summer camps, and the nanny.
He also claimed that the court did not take into account the fact that the children have custody Joint, that his ex-wife and the mother of his children earn more, that the Ministry of Education assists with grants, that his ex-wife and the mother of his children have a higher financial capacity than the court determined.
Therefore, he demanded that he not be charged: with paying for rent because his ex-wife has her own apartment, with paying for summer camp during Passover because he is willing for them to stay with him, and with paying child support for children over the age of 15 and during the period of the minors’ military service.
The appeal hearing and the verdict
The appellant is asking the Court of Appeals to hear and decide an issue that was not even raised in the trial court. The rule is that an appellate court will not hear a ground of appeal that was not raised in the first instance.
An appellate court may, in exceptional cases, deviate from this procedure, provided that the claim is “in the nature of legal interpretation” and is based on the factual framework proven by evidence in the trial court.
According to the court, “the use of the exception is at the discretion of the appellate court and it seems appropriate to do so when it concerns an important legal question in which there is a public interest in determining a legal ruling on the matter and in those appropriate cases in which the outcome of a case is significantly unjust.”
From the guiding principle to the appellant’s particular case, the court ruled that the appellant’s claims regarding the various interpretative approaches that exist in Jewish law and which aim to divide Burden of alimony A more fair and equitable manner was not argued in the trial court, and therefore the result of the judgment is not unjust in a manner that justifies the application of the exception.
The opposite is true in the case at hand.
The appellant, according to the appellate court, allowed the Family Court to rule according to the classical interpretation of settled law, as also emerges from the provisions of Section 3(a) of the Family Law Amendment Law, regarding the determining law.
In the case of the appellant, who and his ex-wife are Jews, Jewish law applies to them. According to this law, the father is obligated to pay child support for his children up to the age of 15. This obligation stems from the rulings of the Sages and the Chief Rabbinate, as well as from the interpretation of Jewish law in Supreme Court rulings. Above the age of 15, the law of charity of both parents applies.
The appellant agreed in his appeal that the father has the obligation to provide for the children’s essential needs, including housing, education, health, communication, and travel.
לעומת זאת בכל הנוגע לצרכים הנוספים הנכללים בהגדרה של דין צדקה כמו: נופש, בתי מלון, טיולים, בילויים ובגדי מותגים, האב ישלם עבורם רק לאחר שבית המשפט יקבע את גובה התשלום עבור הצרכים המיוחדים והלא ההכרחיים, בכפוף לקביעה מאוזנת בדבר יכולתו הכלכלית וצרכיו של האב ובמילים אחרות, אם יתברר לאחר שקלול הנתונים שהוא עונה להגדרה “אמיד”.
ואכן מחומר הראיות נמצא שהאב משתכר 15,000 ₪ נטו לחודש ועל כן הוא עונה להגדרה “אמיד” לצרכי חיובו במזונות מכוח דיני הצדקה.
כחיזוק לגישתו הביא בית המשפט ציטוט מפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע”מ 1102/06 ד מ נ מ א ואח) בזו הלשון: “כל עוד החוק בישראל מפנה לעניין חיוב המזונות אל המשפט העברי, נותר על כנו הכלל הבסיסי לפיו חובת האב לזון את ילדיו ולשאת לבדו במזונות המינימליים של כל ילד בסך של 1150 ₪ לחודש לילד (ללא מדור וללא גן), כאשר הסכום לילדים נוספים יהיה נמוך יותר.
השתתפות האם מדין צדקה תהיה בהתאם להכנסתה הפנויה, לאחר סיפוק צרכיה שלה, מכוח עקרון השוויון… הוצאות חריגות ישולמו על ידי שני ההורים, כאשר בדרך כלל החלוקה ביניהם היא שוויונית, אך במקרים בהם יש פערי הכנסה משמעותיים, מן הראוי לחייב את אותו הורה שהכנסתו הפנויה (לאחר תשלום המזונות) גבוהה יותר, בחלק יחסי גבוה יותר של אותן הוצאות חריגות”
בנוסף לאמור קובע בית המשפט כי בית משפט קמא, היה ער לפער ההכנסות בין הצדדים ולקח אותו בחשבון בעת חלוקת הנטל.
החיוב במטפלת היה רבע מהשכר ולא מחצית כנטען, לא הוטלה על המערער השתתפות במימון חוגים, עבור הוצאות הדיור לקטינים הוגבל חלקו ל 20% מהעלות ולא יותר מ 1500 ₪. בעניין פער ההכנסות קבעה ערכאת הערעור כי אין מקום להתערב למרות עמדתה כי אפשר היה להתחשב קצת יותר לטובת המערער.
בית המשפט מצא לנכון גם לא לשנות את פסיקת בית משפט קמא בעניין הכנסות האם, שמקורן מעבודה, בתוספת דמי שכירות עבור דירת מגורים הרשומה על שמה. התקבלה טענת האם בדבר העברת דמי השכירות לאמה, שלא הוגדרה כחלק מהכנסתה. הואיל ומדובר בממצא עובדתי, ערכאת הערעור לא נוהגת להתערב.
באשר לכספים המופרשים על ידי האם והמעביד שלה לצורך חיסכון פנסיוני, נפסק כי אין לזקוף הפרשות אלו כחלק מהכנסות האם לצורך ההתחשבנות הכוללת. באותה מידה שלא זוקפים הפרשות אלו של האב כחלק מהכנסותיו בהיותו חייב בתשלום מזונות, כך לא ניתן לפסוק אחרת בעניין הכנסות האם וההפרשות לחיסכון עתידי.
אילו ערכאת הערעור הייתה מתערבת בהחלטה של בית משפט קמא בעניין מזונות בסיסיים והכרחיים של הקטינים, מדובר היה לפי ערכאה זו בהתערבות בלתי ראויה באוטונומיה של הערכאה הדיונית – בימ”ש למשפחה – שהינה ערכאה שיפוטית מקצועית וייחודית.
ברמה העקרונית קבעה ערכאת הערעור כי פסיקת מזונות נכונה לעת נתינתה ויש בה משום צפייה מסוימת כלפי העתיד. אין איש יודע מה יצפה העתיד. אל מול שינוי נסיבות שעשוי להפחית את המזונות יכול שיחול שינוי הפוך שעשוי להביא להגדלתם. מכאן הכלל, שיש להגיש תביעה חדשה שתוכיח שינוי נסיבות מהותי / משמעותי שיש בו כדי להצדיק את בחינת המזונות מחדש.
בתיק הנדון, המערער חויב במזונות ילדיו הקטינים מתחת לגיל 6 המוגדרים “מקטני קטנים”.
העובדה שבעוד מספר שנים הילדים יקבלו מענק מיוחד ממשרד החינוך או ממקור אחר, אין זה הזמן לקבוע שצריך להפחית אותו מסך המזונות שחייב האב לשלם.
“A child support ruling is not an arithmetical matter. It is not known what the minors’ situation will be as of the date the receipt is received, if it is received (and what its amount is), lest their situation justify not reducing it, or perhaps increasing the amount of the original payment,” the court ruled.
The same approach should be adopted, according to the court, when the minors reach the age of 15, when the need to re-examine their needs versus the parents’ ability to finance them will again arise. The appeals court also decided not to intervene on this point.
Minors who have grown up and received child support are entitled to receive it even during their military service. In this appeal, the father was not sued for child support during military service, even though the children lived with the mother at that time and the burden of their support was on her. This claim was not filed, and therefore the court does not obligate the father to pay.
At the same time, the court offers a remedy to the mother in this case by virtue of the provisions of Section 16(a) of the Family Law Amendment Law, which states: “Anyone who has given alimony in excess of what is owed to him and did not intend to give a gift, may demand the return of the balance from the person who received it or from the person who has given less than what is owed to him and to the extent that he has given less than what is owed to him.”
In other words, the mother has grounds in these circumstances to demand that the father pay the proportional share she spent on her children during the specific period. If the parents do not mutually agree on the amount of the payment, Section 6 of the aforementioned law states that “the scope of the alimony, its amount and the needs for its satisfaction shall be determined, in the absence of an agreement between the parties, by the court, taking into account the circumstances… according to the need of the entitled person and the ability of the debtor.”
